הבניין האינטלקטואלי של המטריאליזם המדעי נשען כולו על מילה אחת: “חומר”. הוא מתיימר להסביר את היקום כולו – מהמפץ הגדול ועד לתודעה – באמצעות חוקים החלים על ישויות חומריות. אך מה קורה אם מושג היסוד הזה מתגלה כבלתי ניתן להגדרה קוהרנטית?
״הכול חומר״ נשמע כמו מסקנה מדעית, אבל הביטחון בהצהרה זו גדול מן ההסבר שבכוחה. אין הכוונה רק לדברים מוצקים שאפשר להחזיק ביד. הפיזיקליזם, הגרסה העכשווית של החומרנות, כולל גם שדות וישויות אחרות שהפיזיקה מתארת. הטענה היא שכל מה שקיים נשען בסופו של דבר על יסודות פיזיקליים, ואין במציאות דבר החורג מהם וממה שנובע מהם.
המתקפה החזקה ביותר על יסוד זה אינה מגיעה מבחוץ, אלא מלב הפילוסופיה של המדע עצמה. היא נוסחה באופן החד ביותר בידי קַרְל גּוּסְטַב הֶמְפֶּל – האיש שלמד פיזיקה ממקס פלאנק ולוגיקה מג’ון פון נוימן, והקדיש את חייו לשאלה “מה הופך הסבר מדעי לתקף?”.
באירוניה מבריקה, דווקא הֶמְפֶּל הוא שהציג דילמה החושפת מדוע ההסבר המטריאליסטי אינו עומד בסטנדרטים של עצמו. הדילמה מציבה בפני המטריאליסט שאלה פשוטה אך קטלנית: האם אתה מבסס את תפיסת עולמך על הפיזיקה של היום, או על הפיזיקה של המחר? בשני המקרים, כפי שנראה כעת, הביטחון בהכרזה דורש הרבה יותר ממה שהמילה ״חומר״ מספקת. [1]
1. אפשרות ראשונה – הפיזיקה של היום.
אם ״חומר״ מוגדר על־פי הפיזיקה הנוכחית, אנו נתקלים בכישלון כפול. ראשית, הפיזיקה עצמה אינה יודעת להגדיר ‘‘חומר’’ באופן מלא או סופי. ייתכן שלא רק פרטים חסרים בתמונה, אלא שגם רשימת היסודות שלה תשתנה. אם יתגלה יסוד שאינו כלול בה ואינו נגזר ממנה, הטענה שהכול נשען על היסודות המוכרים כיום תהיה שגויה.
הקושי אינו שהחומר מסובך או שטרם הסברנו כל תופעה. הקושי הוא שהמטריאליזם, כשהוא קושר את עצמו לפיזיקה הנוכחית, הופך רשימת יסודות בת־תיקון לתשובה על הקיום כולו. המדע רשאי לתקן את התמונה; מי שהכריז בשמו שכבר זוהו כל יסודות המציאות יצטרך לתקן גם את ההכרזה. לבנות על תמונה חלקית ביטחון מוחלט זו לא חוכמה – זו הונאה עצמית.
שנית וחשוב מכך, הפיזיקה הנוכחית – על כל מורכבותה – כושלת מול התופעה הישירה והוודאית ביותר שלנו: החוויה הסובייקטיבית. אין שום דבר במודל הסטנדרטי שמסביר כיצד תנועה של אלקטרונים במוח יוצרת את התחושה של צבע אדום, את טעמו של שוקולד או את הרגש של אהבה. זהו אינו פער טכני שייסגר בעזרת מיקרוסקופ טוב יותר. זו תהום קטגורית. גם תיאור מפורט של האופן שבו המוח מבחין בין צבעים משאיר את השאלה מדוע הפעילות הזאת מלווה בחוויה של אדום. לכן הטענה כאן אינה שחסר לנו מיקרוסקופ טוב יותר: עוד פירוט של המנגנון אינו כשלעצמו הסבר להופעת החוויה. זו התהום שההסבר המטריאליסטי נדרש לחצות. ההבטחה שיום אחד יחצה אותה אינה ההסבר עצמו. [3]
המטריאליסט יכול להשיב מיד: ״אין בעיה. אולי כרגע אנחנו לא יודעים, אבל בעתיד נגלה. וגם היסוד החדש יהיה פיזיקלי״. אלא שבתשובה הזאת הוא כבר עזב את האפשרות הראשונה. הוא אינו מגדיר עוד את הפיזיקלי לפי מה שהפיזיקה יודעת היום, אלא לפי מה שתדע בעתיד.
וזו האפשרות השנייה.
2. אפשרות שנייה – הפיזיקה של המחר.
כאן הטענה משתנה: ״אמנם איננו יודעים עדיין מהם כל יסודות המציאות, אבל הפיזיקה העתידית תגלה אותם, והכול יתברר כפיזיקלי״. אפשר להבין את התקווה הזאת. הישגי המדע נותנים סיבות טובות להמשיך לחקור. אבל התקווה לגילויים נוספים אינה אומרת לנו מראש מה יתגלה.
הפיזיקה העתידית עשויה לשנות מן היסוד את תמונת העולם שלנו. לכן צריך לשאול מה יקרה אם תוביל למסקנה שהמטריאליסט שולל היום. האם הוא יודה שהעמדה שלו הייתה שגויה, או ירחיב שוב את המילה ״חומר״ כדי שתכיל גם אותה?
אם כל גילוי עתידי ייחשב מראש לאישור המטריאליזם, הבעיה כאן אפילו חמורה יותר. המטריאליזם הפך מפילוסופיה לנבואה. כאן המטריאליסט למעשה מודה: “איני יודע מה יתגלה, אך אני בטוח שזה יאשר את עמדתי’’.
הביטחון הזה אינו מבוסס על ידע אלא על אמונה.
כיצד ניתן להציג השקפת עולם כמסקנה מדעית, כאשר מושג היסוד שלה ממתין לכך שמישהו, מתישהו, יעניק לו תוכן? זו המחאה ללא כיסוי. המטריאליזם העתידני הזה הוא צ׳ק דחוי שאף אחד לא יודע אם אי פעם ייפרע.
יתרה מכך, בלי גבולות למה שייחשב פיזיקלי, ה״פיזיקה העתידית״ הזו עלולה להכיל גם את מה שהמטריאליזם שולל היום – אולי היא תגלה שהיסוד הוא מנטלי? אולי מתמטי? בהגדרה כה רחבה וריקה, המטריאליזם הופך לטאוטולוגיה חסרת משמעות: ״הכול חומר, כי אנו נגדיר חומר ככל מה שיש״. המשפט נכון מכוח ההגדרה, אבל אינו מגלה לנו דבר על טבע המציאות. הוא מודיע איך נקרא לה, תהיה אשר תהיה.
זו התחמקות אינטלקטואלית. דמיינו אדם שמכריז כי הוא יודע מה נמצא בחדר סגור. כשמבקשים ממנו לפרט, הוא משיב: ״כל מה שנמצא שם שייך לסוג הדברים שאמצא כשאפתח את הדלת״. הוא בוודאי לא יטעה. הוא גם לא אמר מה יש בחדר. הביטחון המוחלט נקנה בוויתור על המידע שההכרזה הבטיחה למסור.
אחת התשובות האפשריות לדילמה היא שהפיזיקליסט אינו חייב לקבל כל דבר אפשרי. הוא יכול להציב תנאים למה שייחשב פיזיקלי, גם בלי לדעת את פרטי התאוריה העתידית. הפילוסופית ג׳סיקה וילסון, למשל, מציעה לצד ההסתמכות על הפיזיקה גם תנאי שלפיו היסודות הפיזיקליים אינם מנטליים ביסודם. כך נותר משהו שהעמדה שוללת, ומשום כך יש לה תוכן. [2] איננו צריכים לדעת הכול כדי לטעון משהו, וחוסר ידיעה אינו הופך כל ציפייה לאמונה עיוורת. דילמת המפל אינה רישיון להכריז שכל פיזיקליזם הופרך.
אבל התשובה הזאת מחייבת בחירה. אם מציבים גבולות למושג ״פיזיקלי״, צריך להצדיק מדוע המציאות אכן עומדת בהם. ההגדרה לבדה אינה מבטיחה זאת. אם מוותרים על כל גבול כדי להבטיח שכל גילוי יאשר את העמדה, הטענה מתרוקנת. אי אפשר ליהנות גם מן התוכן של עמדה מסוימת וגם מן החסינות של משפט שמתאים לכל מציאות אפשרית.
דילמת המפל חושפת את הריקבון שבמטריאליזם המציג את עצמו כידיעה, בעוד מושג היסוד שלו נע בין תמונה חלקית להבטחה עתידית:
אם הוא נשען על הפיזיקה של היום – הוא אינו מספק הסבר שלם. הוא מציג רשימת יסודות בת־תיקון כאילו הייתה המילה האחרונה על המציאות.
אם הוא נשען על הפיזיקה של המחר בלי להגביל מה ייחשב פיזיקלי – הוא טענה ריקה, עמדה של אמונה. הוא מבטיח לעצמו ניצחון במחיר ריקון הטענה מתוכן.
המטריאליזם אינו יכול לשאוב מן המדע את סמכותו, ובה בעת לפטור את טענת היסוד שלו מהצורך בתוכן מוגדר ובהצדקה. ההצלחה של הפיזיקה בחשיפת המציאות אינה מעניקה לכל הכרזה על ״חומר״ מעמד של מסקנה מדעית. מי שטוען יותר ממה שהמחקר הראה, צריך לתת טעם לתוספת הזאת.
מכאן גם החשיבות של השאלה האילומיניסטית: האם מה שאנחנו מכנים חומר הוא יסוד המציאות, או ביטוי של יסוד עמוק יותר? העמדה שהצגתי כאן בעמוד היא שהיסוד הזה הוא המתמטיקה. היא אינה רק תיאור של המציאות; היא המציאות עצמה, ומה שאנו מכנים חומר הוא ביטוי שלה.
העמדה הזאת אינה נעשית נכונה רק מפני שהמטריאליזם נתקל בקושי. אבל גם אי אפשר לפטור אותה באמירה ״הכול חומר״, כל עוד המילה ״חומר״ מקבלת את תוכנה מכל מה שעשוי להתגלות. אם גם יקום שהוא מתמטיקה יוכרז בדיעבד כחומרי, המטריאליזם לא הכריע במחלוקת. הוא רק החליף את השם של התשובה.
מקורות
[1] Daniel Stoljar, Physicalism, Stanford Encyclopedia of Philosophy.
סעיף 4.3.
[2] Jessica Wilson, On Characterizing the Physical.
טיוטת מחברת, 2005, סעיף 2.2; המאמר פורסם בשנת 2006 ב־Philosophical Studies.
[3] David Chalmers, Facing Up to the Problem of Consciousness, 1995.
