אחת הטעויות הנפוצות בוויכוחים מוסריים היא ההנחה שאפשר לגזור מתיאור של העולם מסקנה על האופן שבו הוא צריך להיות.
מצלמה יכולה לתעד רצח ברזולוציה מושלמת. היא תקלוט את הסכין, את הדם, את תנועת היד ואת הרגע שבו הלב מפסיק לפעום.
אבל בשום פיקסל היא לא תקלוט את העובדה שזה ‘‘רע’’.
אפשר להוסיף עוד מצלמות, למדוד את הכוח שהופעל, למפות כל נוירון במוחו של הרוצח ולשחזר עד הפרט האחרון את שרשרת האירועים. נקבל תיאור מדויק יותר ויותר של מה שקרה.
את ה"אסור" עדיין לא נמצא שם.
דייוויד יום הבחין שפילוסופים מתחילים לדבר על מה שיש, ואז, כמעט בלי להסביר את המעבר, מתחילים לדבר על מה שראוי שיהיה.[1]
אבל אלה שני סוגים שונים של טענות.
בטבע יש תחרות אכזרית על משאבים. מכאן לא נובע שחברה אנושית צריכה להיות אכזרית. היררכיות מופיעות שוב ושוב בחברות אנושיות. מכאן לא נובע שההיררכיות הקיימות צודקות. אנחנו מזדקנים, חולים ומתים באופן טבעי לחלוטין. איש אינו מסיק מכך שרפואה פסולה משום שהיא מתערבת במהלך הטבעי של הדברים.
ובכל זאת הקפיצה חוזרת ללא הרף: “כך בני אדם תמיד התנהגו”, “ככה עובד הטבע”, “זה חלק מהאבולוציה”, “ככה זה בכל חברה”.
יכול להיות. ואז מה?
נניח שאומרים: “החזקים שורדים בטבע, ולכן ראוי שהחברה תתגמל את החזקים.”
המסקנה נשמעת כאילו יצאה מן העובדה, אבל היא לא. הוברחה באמצע טענה נוספת:
ראוי לחברה לחקות את מנגנוני הברירה של הטבע.
עכשיו הטיעון לפחות חשף את עצמו. והבעיה עברה מקום: למה ראוי לחברה לחקות את הטבע?
אפשר לענות, כמובן. אבל כל תשובה תידרש שוב להסביר מדוע הערך שעליו היא נשענת מחייב אותנו. המילה ‘‘טבעי’’ היא לא פתרון לכלום; טפילים טבעיים. סרטן טבעי. רעידות אדמה טבעיות. “טבעי” מספר לנו מאין דבר הגיע או כיצד הוא פועל. הוא לא אומר אם אנחנו צריכים לרצות אותו.
וגם “טוב” אינו עומד לבדו. טוב למי? לפי איזה קנה מידה? דבר יכול להיות טוב לטפיל ורע למארח, טוב לפרט ורע לחברה, טוב היום והרסני בעוד עשרים שנה.
העובדות עדיין חשובות מאוד. אם החלטנו שאנחנו רוצים להפחית סבל, המדע יכול לעזור לנו לברר מה מפחית אותו. אם אנחנו רוצים להאריך חיים, הוא יכול לברר מה מאריך אותם. אם בחרנו יעד, העובדות יכולות לעזור לנו למצוא את הדרך אליו.
אבל שימו לב למה קרה במשפטים האלה:
“אם החלטנו”.
“אם אנחנו רוצים”.
“אם בחרנו יעד”.
המדע נכנס אחרי שהמטרה כבר נמצאת על השולחן. וזה משאיר שאלה קשה בהרבה מזו שבה התחלנו.
אם שום ערימה של עובדות אינה מכילה בתוכה “ראוי” – מאין מגיע התוקף של הערך שמאפשר לנו לומר שמשהו ראוי בכלל?
יום חשף את הבעיה, אבל הוא לא פתר את הבעיה הזאת.
מקורות
[1] דייוויד יום, מסכת על טבע האדם (A Treatise of Human Nature), 1739–1740, ספר ג’, חלק א’, סעיף א.
