הדמוקרטיה לא תהיה שיטת הממשל האחרונה של האנושות. הדמוקרטיה מצאה דרך להעביר כוח בדרכי שלום, ללא ירושה או כידונים, אבל זו רק מחצית מבעיית השלטון. החצי השני הוא קריטי אפילו יותר: מה הופך נבחר ציבור לראוי לכוח?
זכייה בבחירות, כשלעצמה, מוכיחה דבר אחד: היכולת להיבחר. אין בה אפילו שביב הוכחה ליכולת להוציא לפועל מדיניות, לנהל מערכות מורכבות או אפילו להבין את המציאות. אפשר להציג יעד ראוי ומבטיח, לשכנע ציבור שלם בנחיצותו, ולהיכשל בניהול המערכת שאמורה להשיג אותו. ההסכמה על היעד אינה פוטרת מן השאלה מי יודע כיצד להגיע אליו, על סמך מה, ובאיזה מחיר.
הפער הזה נמצא בלב הדמוקרטיה הקיימת. בחירות מעניקות מנדט לקבוע מדיניות, אבל אין להן שום קשר הכרחי עם היכולת לממש אותה. מנדט איננו כשירות.
הדמוקרטיה עצמה כבר מודה בזה. אחת ההחלטות המשפיעות ביותר על המשכנתה, האינפלציה והשכר של כולנו היא גובה הריבית במשק, וברוב הדמוקרטיות המפותחות הממשלה אינה קובעת אותה. ההחלטה נמסרת לבנק מרכזי בעל מידה של עצמאות מן הדרג הנבחר, מתוך הכרה שפוליטיקאים עלולים לפעול לטובתם קצרת הטווח. כנ"ל לגבי אישור תרופות וכשירות מטוסים: איש מהעוסקים בכך לא עמד למבחן הבוחר. המערכת מבינה היטב שבנושאים קריטיים, פופולריות אינה תחליף למומחיות.
בדמוקרטיה ההודאה הזאת נעצרת באמצע דווקא במקום שבו טעות תגבה את המחיר הגדול ביותר. על מנת לקבל החלטות בתחומי החיים החשובים ביותר – חינוך, בריאות, כלכלה, ביטחון, תשתיות – אין שום צורך להבין בתחומים אלו. פוליטיקה פירושה ניהול ענייני המדינה או הציבור, ולכן הגיוני שניהול ענייני המדינה או הציבור יופקד אצל אנשים כשירים ומומחים בתחומם, בדיוק כמו בכל תחום חשוב אחר. במשטר הנוכחי, שר ביטחון אינו נדרש להבין באסטרטגיה צבאית, שר אוצר אינו חייב לדעת כלכלה, ושר חינוך יכול להחזיק בדעות חשוכות שסותרות את מדעי הטבע. די בקשרים לבעלי הון ובכישרון לפרובוקציה זולה כדי לקבל שליטה על גורלם של מיליונים.
איך יוצאים מהתסבוכת הזאת? מפרידים בין המנדט ציבורי לקבוע את היעד לבין הכשירות להוביל אליו. זה הבסיס למריטוקרטיה (Meritocracy) שאני מציע.
Merit – ערך, מעלה או ראויות. במריטוקרטיה שאני מציע, הראויות הזאת נרכשת, נבחנת ומוכחת.
Kratia – כוח ושלטון.
את המריטוקרטיה נהוג לתרגם “שלטון המוכשרים” או ‘‘שלטון המומחים’’, אם כי התרגום הזה חוטא: כשירות איננה תכונה של אדם. אין אדם המוכשר לשלוט באופן כללי. יש אדם שהוכיח כשירות למשימה מסוימת, והוא עשוי להיות בינוני בשנייה וכושל בשלישית. כשירות היא יחס מדויק בין משימה מוגדרת, יכולת מוכחת ותוצאה בפועל; מרגע שמנתקים את המושג מהמשימה הקונקרטית, לא נותר ממנו אלא תואר אריסטוקרטי ריק. זו טרגדיה מושגית: השיטה נקראת כשמה של אותה תמונה עצמה שהיא באה להכחיש.
גם רופא מצטיין אינו בהכרח האדם המתאים לניהול מערכת בריאות שלמה. ניהול המערכת הוא משימה בפני עצמה, עם דרישות משלה: הבנת יחסי הגומלין, חלוקת המשאבים, מגבלות הביצוע והמחירים של כל הכרעה. תואר מקצועי אינו תעודת כשירות לכל תפקיד שאפשר לכתוב לידו את שם המקצוע.
המריטוקרטיה שאני מציע מבצעת הפרדה חדה בין שתי שאלות שהדמוקרטיה מערבבת באורח הרסני: מי קובע לאן הולכים (היעד, הערכים, סדרי העדיפויות), ומי כשיר להוביל לשם (הביצוע, התכנון, הניווט). את הראשונה היא משאירה כולה בידי הציבור. סדרי העדיפויות, היעדים והגבולות הם שלו, ואינם עוברים לאיש. הציבור הוא המצפן של המדינה; הוא קובע את החזון ואת הגבולות המוסריים.
את השנייה היא מוציאה ממועדון הפופולריות: סמכות הביצוע נמסרת בהתאם לכשירות מוכחת בתחום, ונלקחת בחזרה אם נפסקת. הדמוקרטיה הקיימת מפקידה את שתי השאלות בידי אותו נבחר; הטכנוקרטיה מפקידה את שתיהן בידי מומחים; המריטוקרטיה היא ההפרדה עצמה. היא לוקחת את ההודאה החלקית שהמשטר כבר עשה – הריבית, התרופות, המטוסים – ומרחיבה אותה לכלל המשטר. הציבור רשאי לדרוש מערכת בריאות טובה יותר. הדרישה אינה מסמיכה כל מי שהבטיח אותה לנהל אותה.
היחס כאן מקביל ליחס שבין מטופל למנתח. החולה מחזיק בזכות הבלעדית והמוחלטת להחליט על גופו: האם הוא מוכן לעבור ניתוח מסוכן למען הסיכוי להאריך את חייו, או שמא הוא בוחר בטיפול מקל. זוהי הכרעת הערכים שלו, והיא שייכת לו בלבד. המנתח צריך להסביר לו את האפשרויות ואת מחיריהן; הידע הרפואי אינו מקנה לו בעלות על חייו של המטופל. אולם מרגע שהגדיר את היעד ובחר בניתוח, החולה אינו עורך הצבעה דמוקרטית בקרב שוכני חדר ההמתנה לגבי שיטת החיתוך, ואינו בוחר את המנתח על פי הכריזמה שלו. כאשר שלטון הרוב מוצג כזכות להכריע גם בשאלות המקצועיות מכוח הרוב בלבד, מתקבל מעין בית חולים דמוקרטי מטורף: המנתח מסביר היכן צריך לחתוך, והקהל משיב שיש לו יותר קולות.
במדינה, כמובן, הציבור אינו מטופל אחד, והיעדים עצמם מתנגשים. גם דרך הביצוע עשויה לשנות את חלוקת המחירים: חלופה יעילה יותר עלולה לפגוע בציבור מסוים, והשגת יעד אחד עלולה לסכל אחר. לכן בעל הכשירות חייב לחשוף את החלופות ואת השלכותיהן. כשהדרך מחייבת לשנות את סדרי העדיפויות או לחרוג מהגבולות שנקבעו, ההכרעה חוזרת לציבור. ידיעת האמצעים אינה בעלות על המטרה.
“הנבחרים אינם צריכים להבין בעצמם; לשם כך קיימים פקידים ויועצים מקצועיים.” אלא שיועץ אינו מבטל את שאלת הכשירות והמומחיות. מי ישפוט את עצתו? מי יחשוף את הנחות היסוד שלה, ומי יכריע כשהמומחים חלוקים? ניהול אינו מחייב לדעת כל מה שיודע כל מומחה. הוא מחייב להבין מספיק כדי להפעיל את הידע שלהם: לשאול את השאלות הנכונות, לבחון את התשובות ולהבין מה נותר בלתי ידוע. אם בעל הסמכות אינו מסוגל לשפוט את העצה, ההחלטה אמנם נושאת את חתימתו, אבל שיקול הדעת שייך למישהו אחר.
חשש מוצדק הוא שוועדת פרופסורים תגדיר בעצמה מי ראוי, תמנה את חבריה ותחליט בשביל כולם. הרתיעה מהתרחיש הזה היא אינסטינקט בריא נגד שיעבוד. מריטוקרטיה איננה דיקטטורה של בעלי תארים. ברגע שהמומחה קובע בעצמו גם את המטרה, גם את הדרך וגם את מנגנוני הביקורת על עצמו – המריטוקרטיה התנוונה לעריצות.
מריטוקרטיה ללא שקיפות, ערעור, הדחה וביקורת בלתי תלויה איננה מריטוקרטיה כלל. היא דיקטטורה בתחפושת אינטלקטואלית. לכן מריטוקרטיה ראויה לשמה צריכה לשאול: איזה מנגנון יכריח את בעל הכוח להוכיח, ללא הרף, שהוא עדיין ראוי להחזיק בו? התשובה מחייבת שלושה תנאים:
כשירות מוכחת ביחס למשימה. לא תואר, לא מוניטין, לא ותק.
הכשרה וניסיון יכולים להצדיק מינוי; הם אינם מעניקים פטור מבחינת התפקוד והתוצאות אחריו. תעודה על הישג בעבר אינה רישיון להיכשל בעתיד.שוויון זינוק רדיקלי .מפני שמבחן הוגן שרק מעטים מגיעים אליו אינו בוחן כשירות אלא מכשיר ירושה. הדרך לרכישת הכשירות חייבת להיפתח לכולם.
אנטיתזה מוסדית מובנית .בתוך המשטר חייב לפעול כוח שמסוגל לערער, לבחון מחדש ולהביא להדחה, בלי לבקש רשות ממי שהוא בוחן. גם הקריטריונים לכשירות ומי שקובע אותם חייבים לעמוד לביקורת.
בלי הראשון נקבל שלטון בורות פופוליסטי; בלי השני – אוליגרכיה במסווה של הישג; בלי השלישי – נקבל קסטה סגורה המקדשת את עצמה.
קואליציה ואופוזיציה נאבקות על אותו כוח לפי אותם כללי משחק. המריטוקרטיה מעמידה לדיון את הכללים עצמם: מה אדם חייב להוכיח לפני שכוח נמסר לידיו, ולפי מה לוקחים אותו ממנו. השאלה הזאת קודמת לבחירה בין ימין לשמאל. גם המנצח בוויכוח חייב לדעת לנהל את המציאות שעליה התווכח.
מריטוקרטיה איננה שלטון הראויים בעיני עצמם. היא משטר שבו איש אינו פטור מהוכחה – והכוח הפוליטי הוא רק המקום שבו הדרישה מתחילה. כי אם סמכות חייבת הצדקה, נפתחת שאלה שקשה עוד יותר להתחמק ממנה: מה דינו של יתרון שאיש מעולם לא הצדיק?
