מדוע אנחנו מקוטבים כל כך?

הביטו בניסוי של הפסיכולוגית רבקה ביגלר: חוקרים חילקו ילדים באקראי לשתי קבוצות – חולצות כחולות מול צהובות. המורים אפילו לא טרחו לשקר שקבוצה אחת חכמה או טובה יותר. כל שעשו היה להפוך את התווית לרלוונטית: הושיבו ילדים לפי הצבעים, פנו אליהם לפי צבע החולצה והשתמשו בחלוקה כדי לארגן את הכיתה. כעבור ארבעה שבועות בלבד, הילדים כבר ייחסו יותר “תכונות חיוביות” לבני קבוצתם – אך זה קרה אך ורק בכיתות שבהן המורים השתמשו בחלוקה בפועל.

במחקר המשך הוסיפה ביגלר מהלך שני. כרזות בכיתה הציגו אחת מקבוצות הצבע כמי שחבריה מצליחים יותר בתחרויות לימודיות. כשהמורים המשיכו להשתמש בחלוקת הצבעים, ילדי “האליטה” המומצאת פיתחו מיד הטיה לטובת קבוצתם; ילדי הקבוצה שהוגדרה כ"נמוכה" לא פיתחו אותה.1

התוצאה הזאת שייכת למסורת מחקרית שלמה. עוד בניסויי “הקבוצה המינימלית” של אנרי טאיפל, די היה בחלוקה שרירותית לחלוטין כדי לעורר העדפה שבטית. אפילו כשהסובייקטים ידעו שהגבול נקבע בהגרלה אקראית, הגבול שהוגרל קיבל משמעות.2

הצבע לבדו הספיק לייצר מחנה, והכרזה כבר לימדה אותו מי עליון.

הניסוי לא הופך את הפוליטיקה לגן ילדים, אבל הוא חושף כמה מעט דרוש כדי להפוך הבדל לזהות וזהות למחנה. עכשיו החליפו את החולצה ב’מפלגה’. הוסיפו סיפור מוסרי שלם, מערכת חדשות נפרדת, היסטוריה משותפת ותחושה שהקבוצה האחרת מאיימת קיומית על עתידכם. ולסיום תלו את הכרזה הגדולה מכולן: העניקו לאחת הקבוצות את השליטה במדינה.

החולצה הפכה למדים.

אנחנו רגילים לחשוב שהקיטוב מסכן את הדמוקרטיה. מאשימים את הרשתות, את הפוליטיקאים ואת הכסף. כל אלו בהחלט יכולים להיות נכונים, אך מה שכמעט אינו עומד לדיון הוא השיטה הדמוקרטית עצמה. הטענה שאני מעמיד למבחן הפוכה: תחרות מחנות על רוב שמקנה שלטון היא זו שמייצרת חלק ניכר מן הקיטוב שמאיים על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה אינה נהרסת על ידי הקיטוב – הדמוקרטיה בנויה ליצירת קיטוב.

הדמוקרטיה הייתה התקדמות היסטורית אדירה. היא החליפה ירושה מלכותית, כוח צבאי וזכות אבות בהסכמה ציבורית. אבל היא פתרה בעיקר את שאלת העברת השלטון. בחירות קובעות מי ימשול; הן אינן קובעות מי צודק. אחת לכמה שנים אנחנו סופרים קולות, מכריזים על מנצח ומעניקים למחנה אחד סמכות להפעיל את אגרוף המדינה גם על מי שהתנגד לו.

כל עוד קיימת חפיפה מסוימת בין המחנות, המנגנון הזה יכול לעבוד. המפסיד מקבל את התוצאה משום שהוא עדיין רואה במנצח יריב לגיטימי, שניהם מסכימים על כללי המשחק, חולקים מרחב עובדתי בסיסי ומאמינים שהשלטון יוכל להתחלף בפעם הבאה. ההפסד כואב, אבל אינו נחווה כאסון קיומי. וחפיפה היא דרישה צנועה בהרבה מהסכמה: די בכך שכל מחנה מזהה לפחות חלק מעמדות יריבו כלגיטימיות, וחלק מן האנשים שמולו כראויים אולי לתמיכתו.

כל עוד יש די בוחרים שאפשר להעביר מצד לצד, התחרות על הרוב יכולה אפילו למתן: למפלגות יש תמריץ לפנות אל מעבר לבסיס שלהן. האידיאולוגיה מתכווצת לסיסמה והחזון מתנזל לקמפיין. הרעיון נארז כמוצר שנועד לפנות למעגל הרחב ביותר האפשרי. זו פוליטיקה רדודה ושטוחה, אבל היא פוליטיקה שמושכת את המחנות זה אל זה. והתמריץ הממתן הזה תלוי בחפיפה; הוא אינו יודע לשקם אותה לאחר שנשחקה.

אם השיטה מקטבת, מה קרה בשלושים השנה שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשהמחנות דווקא התקרבו זה לזה? התשובה: היא לא יצרה את הקרבה הזאת, היא רק נהנתה ממנה. ההסכמה של אמצע המאה הייתה ירושה – טראומה משותפת, ערוץ תקשורת מרכזי אחד, צמיחה שחילקה את פירותיה באופן רחב. אין בתחרות על הרוב מנגנון שמייצר הסכמה חדשה, וכשהירושה אזלה התברר מה המכונה עושה כשהיא נשארת לבדה.

הקיטוב מתחיל להשתולל כשהחפיפה הזאת נשחקת.

נעלמת האפשרות לעבור צד, והבחירה מפסיקה להיות הכרעה בין חלופות סבירות. היא נעשית פעולת הגנה מפני חלופה שאסור לאפשר לה להתממש.

מה שוחק את החפיפה? קודם כול הדחיסה של הכל לתחרות אחת. החברה המודרנית נעשתה מורכבת, מגוונת ומהירה יותר; טכנולוגיה, הגירה, שינויי תרבות והיחלשות מוסדות ישנים הכפילו את צירי המחלוקת. והדמוקרטיה הייצוגית דוחסת את כולם לתחרות אחת. ביום הבחירות אי אפשר להצביע בנפרד על כלכלה, על חינוך, על דת ועל משפט. הבוחר מקבל חבילה. מי שקרוב למחנה אחד בכלכלה ולמחנה השני בענייני דת ומדינה יגלה שהצירוף שלו חסר על המדף, ויידרש להחליט איזה חצי מעצמו נשאר בבית.

וכדי שיבחר בחבילה שלה, כל מפלגה הופכת את העמדות לסיפור שלם על העולם. כך רצף של דעות הופך לשני מחנות עוינים. עמדה בנושא אחד מתחילה לנבא עמדה בנושא אחר שאין לו קשר הכרחי אליה: אמרו לי מה אתם חושבים על סוגיה משפטית אחת, ואנחש את עמדתכם על מיסוי ועל תחבורה בשבת. וברגע שהחבילה נעשית זהות, שינוי דעה נחווה כבגידה. הטיעון נמדד לפי האדם שאמר אותו והצבע שהוא לובש.

בישראל אמנם אין שתי מפלגות, יש עשרות. אבל כדי לשלוט צריך גוש. בין 2019 ל-2022 הצבענו חמש פעמים; עד 40 רשימות התמודדו בכל מערכה3 – ובכל החמש ההכרעה עברה על קו אחד, בין שני גושים, סביב שאלה אחת של בעד ונגד. בחמישית הפריד בין הגושים פחות מאחוז, מתוך כ־4.8 מיליון קולות.4 הפתק מציע כביכול מגוון גוונים; המאבק על הרוב מחזיר את כולם לשני צבעי יסוד.

אם שיטה של שתי מפלגות ושיטה של ארבעים מפלגות מניבות שתיהן שני מחנות מבוצרים, ריבוי המפלגות אינו המשתנה המכריע. החשד עובר אל מה שמשותף לשתיהן: תחרות מחנות על רוב שמקנה שלטון.

גם גודל ‘הפרס’ מחריף את התחרות. המדינה המודרנית קובעת את החינוך של ילדינו, את המסים שנשלם, את כללי השוק ואת חלוקת המשאבים. ככל שהיא יכולה לקבוע יותר, הפסד בבחירות פירושו למסור ליריב כוח רחב יותר על חייך. ועל שיעור מס אפשר להיפגש באמצע – סכסוך על תקציב יודע מה זה חצי. סכסוך על “איזו מדינה אנחנו” אינו יודע, ולכן ככל שהמחלוקת נודדת מכמות לזהות, פשרה מתחילה להיראות כמו כניעה.

המנגנון הזה קדם לרשתות החברתיות – עיתונות מפלגתית ורדיו ליבו מחנות הרבה לפני האלגוריתם. הרשתות נתנו לו סטרואידים: הוזילו את ייצור הזעם, מדדו את התגובה בזמן אמת והאיצו את ההפצה. הן ממיינות בתוך שניות מי “משלנו” ומי “משלהם”, וההטיה של שוק הקשב כבר נמדדה: בניתוח של כ־2.7 מיליון פוסטים פוליטיים, כל מונח נוסף שהזכיר את המחנה היריב העלה את יחס הסיכויים לשיתוף ב־67% – פי 4.8 מהאפקט של שפה רגשית שלילית, והחזק מכל מנבא לשוני אחר שנמדד.5

האלגוריתם אדיש לאמת או לאידיאולוגיה. הוא בודק מה משאיר אותנו מול המסך ומגיש עוד. אין צורך במזימה. די בתמריץ. טיעון רציונלי דורש זמן וריכוז. זעם מנפק תגובה מיידית. פוליטיקאים, עיתונאים ויוצרי תוכן לומדים מהר איזה משניהם נע רחוק יותר.

משנשחקה החפיפה, המפלגה זקוקה לקיטוב כמו שאש זקוקה לחמצן. כל מפלגה משקיעה את מירב מאמציה לא בהוכחת ראויותה שלה אלא בהוכחת אי־ראויותה של יריבתה. למרבה האירוניה, לרוב שתיהן מצליחות – ושתיהן צודקות. מערכת כזאת ממיינת בפשטות: מי שמלבה מטפס, מי שבולם נשאר מאחור. בפסגה מצטברים המצטיינים בבניית מחנות – לא המצטיינים בניהול מדינה.

אין צורך לפתור את הפוליטיקה באמצעות ייחוס טיפשות או רשעות לשחקנים. המערכת אינה זקוקה להן. הבוחר, הבוחר שמתייצב עם הגוש, הפוליטיקאי שמעצים את האיום, העורך שבוחר כותרת והאלגוריתם שמגיש עוד – כולם פועלים באופן רציונלי מול מערכת התמריצים שפרוסה לפניהם. כשיציבותם של מהלכים אינדיבידואליים מניבה תוצאה קולקטיבית הרסנית, הבעיה אינה בשחקנים. הבעיה היא בלוח המשחק.

הדלק הנוסף הוא אשליית הריבונות. האזרח מכונה ריבון, אבל הרשימה שמולו סוננה מראש בידי מנגנונים מפלגתיים, הון וחשיפה תקשורתית. הפער בין הריבונות המובטחת על הנייר לחוסר האונים במציאות מייצר תסכול קבוע. לתסכול נדרשת כתובת קונקרטית. מבנה מוסדי מופשט אינו מספק כתובת; השכן שהצביע למחנה הנגדי עומד מול העיניים.

מכאן הלולאה: כל מחנה משתכנע שהאחר מסוכן מכדי לקבל את ניצחונו. כשהצד שלנו מנצח, העם אמר את דברו; כשהצד האחר מנצח, הציבור הוטעה או שהדמוקרטיה עצמה בסכנה. כל צד מצדיק חריגה מכללי המשחק בשם הצלת כללי המשחק, והחריגה מוכיחה לצד השני שהפחד שלו היה מוצדק. הבוחר שוכח במהרה הבטחת בחירות; הפחדה הוא זוכר היטב. ואת התוצאה כבר רואים במדידה: שלוש שנים ברציפות מדרגים הנשאלים במדד הדמוקרטיה את המתח בין ימין לשמאל כחריף ביותר בחברה הישראלית – מעל דתיים וחילונים, מעל יהודים וערבים.6

לפעמים מחנה אחד באמת טועה יותר, ולעיתים הוא באמת מסוכן יותר. סימטריה של המנגנון אינה שוויון מוסרי בין העמדות. אבל כאן בדיוק הבעיה: הדמוקרטיה מכריעה לפי רוב, והאמת אינה נקבעת בספירת ידיים. כשאין קריטריון משותף להכרעה, קשה להבחין בין אזהרה מוצדקת להפחדה שנועדה לגייס קולות.

ולא, המסקנה איננה דיקטטורה. משטר כפייה לא פותר את המחלוקת – הוא משתיק אותה באלימות. הדמוקרטיה טובה ממנו לאין ערוך, וההישג שלה נשאר הישג. השאלה היא אם היא סוף ההיסטוריה הפוליטית, או שלב שפתר סתירה ישנה ויצר סתירה חדשה.

ימין ושמאל פועלים בתוך אותה פרדיגמה: תחרות מחנות על רוב שמקנה שלטון. לכן כללי המשחק זהים לשניהם – לגייס מחנה, להעצים איום, לכבוש רוב. הוויכוח בתוך המגרש סוער; על המגרש עצמו כמעט איש אינו מתווכח.

אם האבחנה נכונה, קריאות לאחדות לא יספיקו – הן מבקשות מהשחקנים להפסיק לעשות את מה שהמערכת מתגמלת. ויש בהן גם משהו צבוע: הן מבקשות שהזאב והכבש ילכו יחד, בשעה ששני המחנות משוכנעים שהצד השני הוא הזאב.

התחרות הפוליטית היא מנגנון ברירה. היא מעלה לפסגה טיפוס מסוים, זה שמצטיין במשחק שלה: אדם שיודע להצית זהות, לגייס פחד ולפשט בעיה מורכבת לסיסמה שטחית. אלה אינם הכישורים שנדרשים בניהול המדינה. אלו הכישורים הנדרשים לפלג אותה.

אנחנו אכן חלוקים. אבל בנינו מערכת שבה הדרך לכוח עוברת בהפיכת המחלוקת למחנה, ובהפיכת המחנה האחר לאיום קיומי.

כל עוד אלו חוקי המשחק, הקיטוב אינו תקלה במכונה.

הוא אחד ממוצריה.

להרחבה

  • Mason (2018), Uncivil Agreement, University of Chicago Press – כיצד זהויות שונות מתיישרות לזהות־על מפלגתית אחת.

  • Brady et al. (2017), PNAS 114(28), 7313–7318 – שפה מוסרית־רגשית מגבירה הפצה בכ־20% למילה נוספת. Brady, Rathje, Globig & Van Bavel (2025), “Estimating the Effect Size of Moral Contagion in Online Networks”, PNAS Nexus 4(11), pgaf327 – הרפליקציה הרשומה מראש מצאה אפקט של כ־17%; האומדן המטא־אנליטי (27 מחקרים, כ־4.8 מיליון מסרים) הוא כ־13%.

  • Milli et al. (2025), “Engagement, User Satisfaction, and the Amplification of Divisive Content on Social Media”, PNAS Nexus 4(3), pgaf062 – אלגוריתם המעורבות מגביר תוכן עוין־מחנה יותר מפיד כרונולוגי, גם כשהמשתמשים מדרגים תוכן פוליטי כזה כבעל ערך נמוך יותר.

  1. ניסויי החולצות: Bigler, Jones & Lobliner (1997), Child Development 68(3), 530–543 – שלב התיוג; שלושה תנאי כיתה, ארבעה שבועות, ילדים בני 6–9. Bigler, Brown & Markell (2001), Child Development 72(4), 1151–1162 – שלב הכרזות והמעמד; שישה שבועות, ילדים בני 7–12. תיאור נגיש: Dwyer, Dustin, “What You Can Learn About Prejudice by Putting Kids in Different Colored Shirts”, State of Opportunity / Michigan Radio, 3.4.2013. ↩︎

  2. החלוקה האקראית המוצהרת: Billig & Tajfel (1973), European Journal of Social Psychology 3(1), 27–52 – המשתתפים ידעו שהשיוך נקבע באקראי. המקור לפרדיגמה: Tajfel (1970), Scientific American 223(5). ↩︎

  3. חמש מערכות הבחירות 2019–2022: 40, 29, 29, 38 ו־40 רשימות התמודדו בפועל (טבלאות התוצאות הרשמיות של ועדת הבחירות המרכזית; ניתוחי המכון הישראלי לדמוקרטיה). מספר הרשימות שהגישו מועמדות היה גבוה יותר בחלק מהמערכות. ↩︎

  4. פער הגושים ב־2022: 2,361,739 מול 2,331,788 – פער של 29,951 קולות, 0.63% מתוך 4,764,742 קולות כשרים בתוצאות הסופיות. החישוב תקף כאשר בל"ד נספרת במחנה שהתנגד לממשלה בראשות נתניהו; שיוך אחר משנה את הפער באופן מהותי. ↩︎

  5. נתון השיתוף: Rathje, Van Bavel & van der Linden (2021), PNAS 118(26), e2024292118 – ניתוח 2,730,215 פוסטים וציוצים מחשבונות תקשורת ומחברי הקונגרס; כל מונח נוסף שמזכיר את המחנה היריב העלה את יחס הסיכויים לשיתוף ב־67%, פי 4.8 מהאפקט של שפה רגשית שלילית ופי 6.7 משפה מוסרית־רגשית. ↩︎

  6. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2023, 2024 ו־2025, המכון הישראלי לדמוקרטיה (ב־2024: 48% מול 31% יהודים–ערבים ו־14% דתיים–חילונים). המדד מודד דירוג של נשאלים; בקרב המרואיינים הערבים המתח יהודים–ערבים מדורג ראשון. ↩︎