בשנת 1980, באוניברסיטת סטנפורד, החוקר סטיבן לה־ברז’ הוכיח שאפשר להיות ער בתוך חלום, במה שמכונה “חלום צלול”. הוא ביקש מחולמים צלולים לבצע סדרה מוגדרת מראש של תנועות עיניים ברגע שיבינו שהם חולמים. החוקרים רשמו את התנועות הללו במדויק, מה שהוכיח שלמרות שהיו בשלב של שנת חלום (REM), מודעותם הייתה ערה וחדה. האדם ישן, אך מתוך החלום ביצע פעולה מודעת שנראתה מבחוץ.
חלום צלול הוא מצב מוזר. האדם יודע שהוא חולם, אבל העולם סביבו עדיין נחווה כעולם מלא בעל מרחב, תנועה, צלילים ומגע. הגוף שוכב במיטה, אבל ישנה חוויה חושית בעולם אחר לגמרי. חלום צלול הוא הדגמה ישירה לכך שהמוח אחראי לכל התחושות הסנסוריות שלנו. הוא מסוגל להרכיב חוויה חושית שלמה בלי שום עולם חיצוני. כל מה שאתם רואים או מרגישים, הוא פרי עיבוד של המוח שלכם. החדר שבו אתם נמצאים עכשיו, צבע הקיר, המרחק מן החלון, משקל הגוף בכיסא – כל אלה אינם נכנסים לתודעה כפי שהם. הם מתורגמים לאותות, ואז מורכבים מחדש לחוויה אחת רציפה, יציבה ומשכנעת. בחלום מתברר שכוח ההרכבה הזה פועל גם כשאין לו מקור חיצוני להרכיב ממנו.
בחלום צלול, החולם יכול לבנות מציאות לא פיזיקלית (חלום) שמרגישה פיזיקלית. הוא יכול להרגיש רוח קרירה או גרגרי חול החומקים בין האצבעות, בלי רוח שפוגעת בעור, בלי חול שנוגע באצבעות ובלי עולם חיצוני שתואם למה שהוא חווה. המנגנון הקוגניטיבי הזה מציב בפנינו עובדה רדיקלית: המערכת שמייצרת את עצם תחושת ה"חוץ" – המרחב, המסה, המרקם והעומק – אינה זקוקה לעולם הפיזי כדי להקים מציאות נחווית מתפקדת. היא יושבת כולה בפנים.
אם כך, השאלה המתבקשת היא מה ההבדל העקרוני בין חוויה שנוצרת במצב של ערנות לחוויה שנוצרת בחלום? בעוד שהמוח יכול להמציא תחושות פיזיות גם כשאין גירוי חיצוני תואם, ישנו הבדל מהותי. בערות החוויה שלנו קשורה במגע סיבתי יציב עם עולם שאינו תלוי בנו. העולם מתנגד לנו, מפתיע אותנו, ואינו משתנה רק מפני שרצינו. בחלום, לעומת זאת, אותה יציבות נשברת. בחלום צלול, אנחנו יכולים להיות “אלים” של המציאות. אנחנו יכולים לעוף, לשנות תפאורה ולעשות כל העולה ברוחנו.
החלום הצלול אינו מוכיח שהעולם החיצוני הוא אשליה. העולם שם בחוץ קיים, והוא אינו תלוי בנו. אבל הוא לכל הפחות מוכיח שחוויה חושית מלאה יכולה להופיע ללא קלט חיצוני. בערות המוח מקבל אותות מן העולם ומארגן אותם לכדי עולם נחווה. בחלום המוח יוצר אותות לכדי עולם נחווה. מכאן שהעולם החיצוני הוא לא המקור הבלעדי לאותות. פעילות עצבית מאותו סוג יכולה להתחיל בפוטון מן הכוכב, או מתוך פעילות פנימית של המוח בחלום על ידי הדמיון בלבד. לכן הגירוי החיצוני מצית את האות; את החוויה בונה המערכת שבפנים. המנגנון שמייצר את “המציאות” כפי שאנו חווים אותה נמצא כולו בתוכנו. החלום מוכיח את קיומו בכל לילה.
בסרט “מטריקס” מורפיאוס אומר: “מהו אמיתי? אם “אמיתי” הוא מה שאתם יכולים להרגיש, לטעום, להריח ולראות, אז אמיתי הוא בסך הכל אותות חשמליים שהמוח מפרש.”
אם אמיתי הוא סך הכל מה שניתן להרגיש ולחוות, אז הגדרתם את הקיום לפי החושים המוגבלים והרמאיים שלכם. נפלתם למלכודת וזיהיתם “ממשי” עם “מורגש” – בלבול בין החוויה לבין המקור לחוויה. גם מה שאתם מכנים “מציאות חומרית” אינו נכנס לתודעה כחומר. הוא מופיע בה כחוויה שהמוח בנה מאותות. אם “אמיתי” הוא סך הכל מה שאתה יכול להרגיש הרי שחלום צלול עשוי מדבר “אמיתי” באותה מידה: אותות חשמליים.
החוויה שלנו מורכבת כולה מאותות. החומרנות הקלאסית (מטריאליזם) מחזיקה בעמדה שאין דבר כזה תודעה עצמאית מן החומר. לטענתה, תודעה היא אשליה מורכבת שנוצרת על ידי חומר (נוירונים) והולכה חשמלית עצבית לכדי אשליה של “אני”. בהקשר זה, חלום הוא פעילות מוחית חשמלית, נוירונים שיורים. גם אם זה נכון, העובדה שחוויה חושית מלאה יכולה להופיע ללא קלט חיצוני, אלא על ידי ייצור פנימי של האותות עצמם שבתורם הופכים לפעילות חשמלית מעלה את השאלה, מה טבעם של אותות אלו?
עד כה עסקנו בשאלה האפיסטמית: כיצד חוויה חושית יכולה להיבנות גם כשאין מולה עולם חיצוני תואם. כעת נעבור אל השאלה האונטולוגית: ממה עשויים האותות עצמם שמגיעים אל מערכת הפענוח של המוח?
ובכן, מהו אות חשמלי? חשמל הוא תהליך פיזיקלי, אבל תנועה פיזיקלית אינה הופכת ל"אות" מעצם היותה חומר זז. הזרם שבוקע מן הרשתית בתגובה לאור אינו שונה בטבעו מהזרם שבוקע מקצות האצבעות בתגובה למגע – החשמל אותו חשמל. מה שמבדיל בין אות המקודד את מראהו של כוכב מרוחק לבין אות המקודד את חספוסו של גרגר חול אינו סוג החומר, אלא הדפוס – צורת הארגון שהוא נושא עמו: הקצב, התזמון, תדר, ויחס של אות לאותות סביבו. כל אלו מתמטיים ב-100%. אלה אינם “חומרים” נוספים שמסתתרים בתוך האות; אלה גדלים ויחסים, והם מתמטיקה – לא תיאור שלה.
מנגינה אפשר לנגן בפסנתר, לשמוע מרמקול או לראות כתווים על דף. המדיום החומרי משתנה (מיתר, אוויר, דיו) אבל מבנה המנגינה זהה. המטריאליזם סבור שהמבנה תמיד זקוק לנשא חומרי, ואינו מביט בטבעו האונטולוגי של הנשא עצמו. הצביעו על המיתר, על מולקולת האוויר או על הזרם החשמלי, ונסו לומר מה הם – מעבר לתכונות שמגדירות אותם: מסה, מטען, תנועה, שדה, תדר וכו’ (ראו פוסט קודם בעמוד). כל תשובה מוסיפה עוד גודל ועוד יחס, אף פעם לא “חומר” שמתחתם. ואם מישהו יתעקש שנותר חומר מעבר לכל אלה – שיאמר איזו תכונה או הבדל הוא מסביר. “משהו” חסר תכונה, יחס ותפקיד אינו הסבר; הוא שם שמדביקים במקום שבו ההסבר נגמר.
אם אין שארית שאפשר להצביע עליה מתחת ליחסים, אין סיבה להניח חומר חסר־צורה שמחזיק מבנה מתמטי מאחוריו. אין נשא ומבנה כשני דברים נפרדים. יש מבנה אחד, מתמטי, שמופיע לחושינו כחשמל, כאוויר, כמיתר וכחומר. כולם מתמטיקה. המוח שלכם אינו מפרש חומר; הוא מפענח תדרים שהם אותות מתמטיים ביחסים משתנים.
הטיעון החומרני “הכול חשמל מוחי” היה תיאור, לא הסבר מהו אות חשמלי. מורפיאוס צדק – אבל עצר צעד אחד מוקדם מדי: המציאות היא אותות אבל כל האותות עצמם הם מתמטיים. חשמל אינו תופעה עצמאית; הוא ביטוי של מתמטיקה. החשמל אינו נושא מתמטיקה; הוא עצמו מתמטיקה בתנועה, שהחושים מתרגמים לחוויה של זרם.
מכאן קל להחליק אל רעיון ה"סימולציה": החיים שלנו הם אשליה, וישנו עולם “אמיתי” יותר מחוץ למערכת. ואכן חובבי טכנולוגיה או מדע בדיוני אוהבים לשחק עם המחשבה שאנחנו חיים בתוך סימולציה ענקית. אבל נסו ללכת עם הרעיון עד הסוף. על גבי איזה מחשב רצה הסימולציה? מהם חוקי הפיזיקה של העולם שבו עומד אותו מחשב, ומי, בעצם, קבע אותם? ואם את היקום שלנו תכנתה ישות חיה, חושבת ומודעת – מי תכנת אותה? כל תשובה רק דוחה את השאלה צעד אחד אחורה: אל מחשב נוסף שזקוק לחוקים, אל מתכנת נוסף שזקוק לעולם. כל מרכיב בתמונה כבר מניח את המתמטיקה במקום להסביר אותה. המחשב פועל רק לפי מבנה, המתכנת קיים רק בתוך עולם, והזמן ה"חיצוני" עצמו חייב להיות אפשרי מלכתחילה. המבנה המתמטי אינו תוכנה שמישהו כתב – הוא תנאי האפשרות של כל מחשב, כל מתכנת וכל עולם שיכולים להופיע. ואפילו אם נניח שהעולם הוא סימולציה דיגיטלית – מה בדיוק היא מריצה? אלגוריתמים. כלומר מתמטיקה. גם דרך המילוט הזאת נופלת בחזרה אל המבנה.
לכן במקום לשאול “האם אני חולם עכשיו?” או “האם אנחנו בתוך סימולציה?” יש לשאול: מה נשאר אמיתי כאשר מקור החוויה משתנה? בערות או בחלימה, המוח מרכיב תמונת עולם מתוך זרם אותות מאורגנים, החומר שאנו נוגעים בו משנה את מעמדו: הוא אינו הקרקע של ‘היש’, הוא רק האופן שבו המתמטיקה מופיעה לחושים. בערות ובחלימה מקור האותות מתחלף; מה שאינו מתחלף הוא שהחוויה תמיד עשויה דפוס – גדלים ויחסים, עד הסוף.
מה שנותר יציב, אובייקטיבי והכרחי – בין אם בעיניים פקוחות מול השמש ובין אם בלילה במעבדה בסטנפורד – הוא המבנה הלוגי שמכונן את האותות עצמם. האותות אינם נושאים מתמטיקה. הם מתמטיקה. ואם המבנה הוא מה שנשאר, מדוע דווקא המבנה הזה ולא אחר?
על כך בפוסט הבא.
למחקר של לה־ברז’ ראו: Lucid dreaming verified by volitional communication during REM sleep DOI: 10.2466/pms.1981.52.3.727